טניס שולחן

טניס שולחן

Table tennis

חוקי המשחק |  היסטוריה |  שחקנים בולטים |  מידע נוסף

טניס שולחן (פינג פונג), משחק חבטה במחבט ובכדור ליחידים או לזוגות.

 


חוקי המשחק

טניס שולחן נערך על שולחן ירוק כהה שאורכו 2.74 מ’, רוחבו 1.52 מ’, גובהו 76 ס”מ ועוביו 2.5 ס”מ. השולחן מחולק לשניים באמצעות רשת שגובהה 15.2 ס”מ ורוחבה 1.8 מטרים. השחקנים חובטים בכדור חלול עשוי צלולואיד או פלסטיק אחר, שקוטרו 40 מ”מ ומשקלו אינו עולה על 2.7 גרם. צבע הכדור לבן או כתום. על המחבט להיות עשוי לפחות מ-85% עץ
וניתן לעצבו בכל צורה, אך ברוב המקרים הוא אליפטי.


 


ניתן לחזק את המחבט בחומרים נוספים כגון סיבי פחם או סיבי זכוכית.
אין הגבלה על גודלו של המחבט, אך אסור על עוביו לעלות 4 ס”מ. המחבט מצופה בגומי והצד המכה בכדור מכוסה בנקודות גומי קטנטנות בעובי 2 מ”מ. צד אחד של המחבט חייב להיות בצבע שחור והשני באדום.



 


מטרת המשחק היא להעביר את הכדור אל מגרש היריב, או למנוע ממנו את האפשרות להחזירו לשולחן, באופן שהכדור ייפול מחוצה לו. השחקן הפותח צובר נקודות לזכותו, אך אם הוא נכשל בהעברת הכדור – המחבט מחטיא אותו, הכדור פוגע ברשת או שלא מצליח להנחית את הכדור על שולחן היריב – זוכה יריבו בנקודה. על המנצח לצבור 11 נקודות, בהפרש של שתי נקודות לפחות מיריבו; המערכה לא תוכרע עד שיושג הפרש כזה.


 


המנצח הוא מי שזוכה ב-3 מתוך 5 מערכות (או 4 מתוך 7 או כל מספר אי-זוגי אחר). לאחר כל 2 נקודות מתחלפים השחקנים בתפקיד הפותח, ובניקוד של 10-10 מתחלפים כל נקודה. מכיוון שבמשך השנים פיתחו השחקנים אסטרטגיות הגנה יעילות ולעתים עברה שעה עד שהושגה נקודה בודדת, הוגבל זמן כל מערכה (במקרה שאף אחד מהשחקנים לא צבר 9 נקודות לפחות) ל-10 דקות. הגבלת זמן המערכות נועדה גם להגברת האטרקטיביות של המשחק.


 



את המחבט ניתן לאחוז בכמה דרכים. הנפוצה בהן היא אחיזתו בדומה לפעולת לחיצת יד – האצבע המורה נוגעת במחבט ושאר האצבעות לופתות את ידיתו. הדרך השנייה שנפוצה ביפן ובסין דומה לפעולה של אחיזה בעט. לכל צורת אחיזה יתרונות וחסרונות המנוצלים על ידי השחקנים.


 


המשחק מתחיל בהגשת כדור (סֵרב). על מנת שמכת הפתיחה תהיה חוקית, על הכדור לגעת בחלק המגרש של החובט, לדלג מעל הרשת ולגעת במגרש היריב. במקרה והכדור פוגע ברשת אך מצליח לעבור לצדו השני של המגרש (לֶט סרב [let serve]), חייב החובט להתחיל מחדש את מכת הפתיחה ללא שינוי בניקוד. אסור לחובט בהגשת הפתיחה להסתיר את הכדור עם אחד מחלקי גופו. לחובט מותר לסובב את הכדור אך לא בעזרת אצבעותיו – טכניקה זאת היתה מותרת עד 1937 אך היא בוטלה משום שהיה כמעט בלתי אפשרי לחבוט בחזרה כדורים מעין אלו.


 


במשחק הזוגות על פותח המשחק להנחית את הכדור על שטח המגרש של השחקן העומד מולו באלכסון. בכדור המוחזר רשאי לשחק רק בן זוגו של השחקן שפתח וכך לאורך המשחק משחקים הזוגות לסירוגין.


 


השחקנים מנסים להטעות אחד את השני על ידי שינוי פתאומי בעוצמת החבטות, על ידי חבטות מסובבות או על ידי הנחתה מהירה של הכדור למגרש היריב. במשך השנים פיתחו השחקנים טכניקות וחבטות שונות אשר לחלקן הוצמדו כינויים, למשל “צ’ופ” (chop) – הנחתה חדה ומהירה המייצרת תנועת סיבוב לאחור וטופספין (topspin) – סיבוב הכדור על ידי משיכתו של המחבט בזמן החבטה.


 


על המשחק מפקח שופט המזהיר על חריגות מהכללים ורשאי להוריד נקודות, למשל על נגיעה עם הגוף בכדור או בשולחן בזמן המשחק. השופט רשאי גם להוציא כרטיס צהוב המזהיר שחקן על התנהגות לא נאותה ואף לפסול אותו בכרטיס אדום.

 

היסטוריה


טניס שולחן התפתח ממשחק הטניס
(בדומה לבדמינטון
[כדור נוצה]), וראשיתו באנגליה ברבע האחרון של המאה ה-19. המשחק החל כשעשוע של בני המעמד הגבוה האנגלי ונערך על שולחנות טרקלינים בעזרת ציוד מאולתר: כמחבטים שימשו מכסים של קופסאות קרטון, בין שני חלקי השולחן תחמו ספרים או קופסאות והכדורים היו עשויים גומי
או עוצבו מפקקי שעם
של בקבוקי יין. השם “טניס שולחן” ניתן לראשונה למשחק ב-1887 על ידי אחת מחברות המשחקים שניסו לפתח גרסאות ביתיות (משחקי לוח) של משחק הטניס המסורתי.



 


ערכות המשחק המסחריות הראשונות (1890) כללו מחבטים שעליהם נמתחה רשת מיתרים, כדור גומי עטוף בבד, רשת שתחמה את שני חלקי השולחן וגם שתי רשתות גבוהות שהותקנו משני צידי השולחן. ב-1891 פיתחה חברה לונדונית בשם “ג’ון ג’ייק” (John Jaques) את המשחק “גוסימה” (Gossima), שכלל מחבטים הדומים למחבטי הבדמינטון, כדור בקוטר 50 מ”מ עשוי שעם ומצופה בבד ורשת בגובה של 30 ס”מ. למשחק זה ולגרסאות דומות שלו שפותחו באותן שנים (אחת מהן נקראה ויף-ווף [Whiff-Waff]) לא נרשמה הצלחה גדולה, בין השאר בשל החומרים מהם היו עשויים הכדורים שפגעו ביעילות המשחק: כדורי השעם לא קפצו היטב ואילו כדורי הגומי קפצו יתר על המידה.



 


הכנסתם של כדורי הצלולואיד
החלולים למשחק ב-1900 לערך שיפרה את איכות המשחק ובאותה שנה הוציאה חברת “ג’ק ג’ייק” גרסה מחודשת וכינתה אותו בשם “גוסימה או פינג פונג” (Gossima or Ping-Pong). השם “פינג פונג”, שנרשם כסימן מסחרי זמן קצר לאחר מכן ולימים היה לשם נרדף לטניס שולחן, ניתן למשחק בשל הקולות שהשמיע כדור הצלולואיד בזמן שקפץ על השולחן. בהמשך הוחלפו מחבטי הרשת במחבטי עץ שצופו בגומי.


 


ב-1902 קמה ההתאחדות הראשונה לטניס שולחן. למרות שההתאחדות פורקה כעבור זמן קצר, נשאר המשחק פופולרי בכמה מקומות באנגליה. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 התפשט המשחק אל מקומות אחרים בעולם וממשחק לשם הנאה הפך טניס שולחן לספורט תחרותי. ב-1926 נוסדה בברלין ההתאחדות הבינלאומית לטניס שולחן (International Table Tennis Federation) על ידי שחקני מדינות אנגליה, ויילס, גרמניה, שבדיה, הונגריה, צ’כוסלובקיה, אוסטריה, דנמרק והודו. ב-1927 נערכה תחרות טניס השולחן העולמית הראשונה.


 



תחרות טניס השולחן העולמית ה-21 שנערכה בוומבלי אנגליה, אפריל 1954 (צילום: גטי אימג’ בנק ישראל)



 


עד לשנת 1957 נערכה אליפות העולם אחת לשנה (בשנות מלחמת העולם השנייה
לא נערכו טורנירים רשמיים); למן 1957 היא נערכת אחת לשנתיים. גביע סוויתלינג
מוענק לנבחרת הזוכה באליפות העולם בתחרות הנערכת בין קבוצות גברים. תחרות “הגביע העולמי” הראשונה נערכה ב-1980 ומאז נערכת אחת לשנה. למן 1988 טניס שולחן הוא מקצוע אולימפי.
כיום חברות בהתאחדות הבינלאומית לטניס שולחן 190 מדינות, ביניהן ישראל.


 


באפריל 1971 קיבל הענף חשיפה עצומה בתקשורת, כאשר סין הזמינה את הנבחרת האמריקנית ששהתה בטורניר ביפן, לשחק בבייג’ינג מול הנבחרת הסינית במספר משחקי ראווה. היה זה הביקור הרשמי הראשון של משלחת אמריקנית בסין זה 20 שנה. “דיפלומטיית הפינג פונג”, כינוי שניתן לה באמצעי התקשורת, סללה את הדרך לביקור חשאי של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר
בבייג’ינג, שהוביל לחידוש היחסים בין שתי המדינות.


 



הנבחרת הסינית מניפה את הגביע העולמי בשנת 2001 (צילום: איי פי)

 

שחקנים בולטים

עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה שלטו באליפויות שחקנים ממרכז אירופה, כאשר תשעה שחקנים מהונגריה ושני שחקנים מצ’כוסלובקיה זכו באליפויות העולם. הבולטים בהם היו היהודי-הונגרי ויקטור ברנה
(Victor Barna) שזכה 5 פעמים בתואר אלוף העולם, ההונגרי מיקלוש סבדוש (Miklos Szabados), והצ’כוסלובקי בוהמיל ונה (Bohumil Vana) שזכה פעמיים באליפות והגיע מספר פעמים לגמר.


 



ויקטור ברנה בטורניר בינלאומי באנגליה, מרץ 1949. בעיני רבים נחשב ברנה לשחקן טניס שולחן הטוב ביותר בכל הזמנים (צילום: גטי אימג’ בנק ישראל)


 


עם חידוש המשחקים ב-1947 שבו שחקני מרכז אירופה לשלוט באולמות – שחקני צ’כוסלובקיה זכו בגמר 4 פעמים באליפות העולם ושחקני הונגריה פעמיים. ריצ’רד ברגמן (Richard Bergmann), אוסטרי שייצג את אנגליה, היה מהחובטים הבולטים באותה תקופה וזכה 4 פעמים באליפות העולם. חובטים בולטים אחרים מאותן שנים: הצ’כוסלובקי איבן אנדראדיש (Ivan Andreadis) שהצטיין במשחק הזוגות, וההונגרי לסלו בלק (Laszlo Bellak). בין הנשים בלטו בשנים 1927 – 1956 ההונגריות גיזי פרקש (Gizi Farkas) ומריה מדניאנסקי (Maria Mednyanszky) וכן מספר שחקניות צ’כוסלובקיות.



 


היהודייה-רומנייה אנג’ליקה רוזיאנו
(Angelica Rozeanu; 2006 – 1921) היתה 6 פעמים ברציפות אלופת העולם (1950 – 1955) – שיא שטרם נשבר, והחזיקה 3 תארים לזוגות נשים ו-3 לזוגות מעורבים. ב-1960 עלתה רוזנו לישראל, ובשנותיה הראשונות בארץ עסקה באימון. 



 


החל מהמחצית השנייה של שנות ה-50 עברה השליטה במשחק למזרח הרחוק, תחילה ליפנים ואחר כך לסינים ולצפון קוריאנים. נציגים ממדינות אלו זוכים גם כיום כמעט בקביעות בתארי היחידים, הזוגות והקבוצות. גם בטניס שולחן לנשים הצטיינו שחקניות מהמזרח הרחוק, אם כי במידה מעט פחותה מהגברים. השחקנים הבולטים מאותה תקופה היו היפנים טושיאקי טנקה (Toshiaki Tanaka), ויצ’ירו אוגימורה (Ichiro Ogimura) והסיני צ’ואנג טסה-טונג
(Chuang Tse-tung) שזכה 3 פעמים באליפות העולם.


 


בשנות ה-90 הצטיינו מספר שחקנים שבדיים בטורנירים, הבולט בהם היה ין-אובה ולנדר (Jan-Ove Waldner) שנחשב לאחד השחקנים המוכשרים ביותר בתקופתו. בין השחקנים הבולטים ביותר בתחילת שנות האלפיים נהוגים למנות את הסיני וונג ליקין (Wang Liqin) והגרמני טימו בול (Timo Boll).


 



השבדי ין-אובה ולנדר במשחקים האולימפיים, אתונה 2004 (צילום: גטי אימג’ בנק ישראל)

 

מידע נוסף

 


המדריך האולימפי: טניס שולחן – הוא נולד בשלהי המאה ה-19, אבל נכנס לאולימפיאדה רק ב-1988. הסינים לא משחקים עם צ’ופסטיקס אבל עושים מהיריבים קצוץ. קבלו את הפינג ואת הפונג. כתבה באתר ynet.